במחקר רטרוספקטיבי החוקרים בחנו כיצד הפרעות בטיפול באנטי-VEGF משפיעות על חולים עם בצקת מקולרית (ME) הנגרמת על ידי חסימה ורידית ברשתית (RVO), גורם שכיח לאובדן ראייה ברחבי העולם. למרות היעילות המוכחת של זריקות אנטי-VEGF, המתן התכוף שלהן מהווה אתגר משמעותי, שלעתים קרובות מוביל לשיעורים גבוהים של אובדן מעקב והפסקת טיפול.
עוד בעניין דומה
במחקר שממצאיו פורסמו לאחרונה בכתב העת Canadian Journal of Ophthalmology, החוקרים שאפו לבחון את ההשפעות של טיפול באנטי-VEGF על הראייה בחולים עם חסימה ורידית ברשתית. הם ערכו ניתוח מפורט כדי לזהות אילו גורמים יכולים לחזות אובדן ראייה לאחר הפסקות טיפול זה.
החוקרים איתרו 60 מטופלים שקובצו לקטגוריות של אובדן ראייה וראייה יציבה בהתבסס על תוצאות הראייה שלהם לאחר שהפסיקו את הטיפול. גורמים כמו גיל, מדד מסת הגוף (BMI), היסטוריה של דיסליפידמיה ומשך הזמן מאז אבחון החסימה הוורידית ברשתית נבדקו באמצעות רגרסיה לוגיסטית כדי לחזות את הסבירות לאובדן ראייה.
מתוצאות המחקר עולה כי הפסקת הטיפול הממוצעת היתה לאחר 5.6 חודשים בשתי הקבוצות. בתחילת המחקר, קבוצת אובדן הראייה היתה מבוגרת יותר עם הבדל גיל ממוצע מובהק סטטיסטית (p < 0.05) והיה לה אינדקס מסת גוף נמוך יותר (p < 0.05). גיל והיסטוריה של דיסליפידמיה היו מנבאים משמעותיים לאובדן ראייה והגדילו את הסיכויים בפקטורים של 1.23 (רווח בר סמך 95%, 1.10-1.45) ו-8.40 (1.62-66.2), בהתאמה.
לעומת זאת, אינדקס מסת גוף גבוה יותר ומשך זמן ארוך יותר מאז אבחון החסימה הוורידית ברשתית היו גורמים מגנים והקטינו את הסיכויים לאובדן ראייה בפקטורים של 0.83 (0.69-0.95) ו-0.95 (0.90-0.99), בהתאמה. למודל הסופי היתה סגוליות של 87.5% ורגישות של 70.0%.
החוקרים סיכמו כי ניתן לחזות באופן סביר את הסבירות לחוות אובדן ראייה לאחר הפסקת טיפול בבצקת מקולרית משנית לחסימה ורידית ברשתית באמצעות גורמים קליניים כגון גיל, אינדקס מסת גוף, זמן מאז אבחנה והיסטוריה של דיסליפידמיה. מידע זה אמור לסייע לספקי שירותי הבריאות בעת ייעוץ לחולים וקביעת לוחות הזמנים למעקב.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
